למרות שקניתי מחשב של דל, לא כל החלקים שלו בעלי דרייברים חופשיים, ויותר נכון רק הכרטיס רשת האלחוטי עושה בעיות.

בעיקרון להתקין את הדרייבר הקנייני זה תהליך מאוד פשוט, הידוע אצל משתמשי וינדוס, כנקסט -> נקסט -> נקסט.

אז איפה הבעיה בכך שכל כך קל להתקין אותו?

לא מוזמן פורסם בוואטסאפ על UNetbootin והתקנתי את החבילה הקטנה של סוזה.

אתחלתי את המחשב, ונכנסתי להתקנה, בחרתי כרטיס רשת, הגדרתי את הרשת האלחוטית, ולמרבה ההפתעה  (כמובן שלא), זה לא עבד.

נקווה שבעתיד הם יחליטו לשחרר אותם, או מישהו נחמד יחליט לבנות להם דרייבר חופשי…


את טוקיו הוטל לא הכרתי עד יום שישי שעבר. חבר שלי השיג כרטיסים אליהם, והזמין אותי לבוא.

מכיוון ולצערי הרב, עדיין אין רכבת בשבת, הגעתי לדוד שלי ביום שישי בצורה ממש לא מאורגנת, כך שלא הבאתי מכנסיים קצרים או בגד ים (התכנון של שבת בבוקר), למרות שלכל היותר התיק היה מאורגן, כי ברביעי וחמישי הייתי בטיול בצפון, עדיין רובו צומצם ונשלח לכביסה.

הגענו מוקדם בשעה חמש, כי ככה אמרו לנו, וכבר היו שם המוני אנשים, רבן בנות. משיחות קלות איתם, מסתבר שחלקן הגיעו בשבע בבוקר, וחלקם הלכו יותר רחוק והגיעו יום קודם מהצהריים. המעריצות המתלהבות, הכינו שלטים, לבשו חולצות שלהם וכתבו הודעות על הידיים, הן גם החכימו מעט והחליטו שהן עדיין לא מוכנות לילד, גם אם זה כוכב על כמו ביל, והסתכמו בכך שהוא רק ידפוק אותם, כתבו

bill fuck me please בגרמנית ובאנגלית, אולם היה מיעוט שעדיין קיווה לילד ממש.

עמדנו בערך חצי שעה בתור עד שהחליטו לתלות על הקופות שלטים שאומרים מי הולך לאן, ואז כל התורות השתנו, ובסופו של דבר עמדו בטור שלא שלנו. כל פעם שאיזה מישהו זז קרוב לעולם, כל הבנות קפצו ממקומותיהם, והתחילו לצווח למקרה שמדובר בלהקה האגדית.

אחרי שהשגנו את הכרטיסים עמדנו בתור, היה צפוף, אבל בד"כ סביר.

ואז, אחרי זמן רב, נפתחו השערים…

כולם נדחפו לכמה השערים (והשומרים) המסכנים, שאפילו לא יכלו לעשות בדיקות ביטחוניות כלשהם אם היו צריכים.

ואז כולם הגיעו לשערי האולם עצמו, שעדיין לא היו פתוחים, הלחץ כאן היה מאוד גבוה, רק מההמתנה לפתיחת השער נמחצו, והתעלפו כמה בנות, כשנפתחו סוף סוף השערים, איכשהו אני נפלתי, ויחד איתי עוד מספר בנות, והתעקמה לי קצת הרגל (או שפשוט הרבה היו עליה והיא הכאיבה ורק חשבתי שהיא התעקמה), בנוסף הייתי עם ג'ינס שגדול ממני בכמה מידות ובלי חגורה(אז גם הייתי צריך איכשהו לקום וגם איכשהו לסדר את המכנסיים (והתחתונים שירדו) כדי שלא יראו את התחת ה___ שלי) (נפלתי על הגב),וגם הרגליים שלי נמשכו וכמעט נעל אחת השתחררה לגמרי.
וגם לא היו צריכים כרטיסים, השומרים המסכנים לא יכלו לעמוד בלחץ של המעריצות, שפרצו לתוך האולם, מסכנים כל אלה שלא השיגו כרטיס ולא ידעו שאפשר להיכנס בלי…

עם כל הנפילה, בכל זאת ריצה אחרי זה בתוך האולם הובילה אותי לשורות הראשונות…, ומכאן זה מבצע שלם לשרוד…

אם בזמנו דיברתי על איחור של סלב, אז כאן זה איחור מדהים! עמדנו שם שעה שלמה שכולן דוחפות ומנסות להגיע קדימה משעה 7 עד 8, ובכל הזמן הזה לא מעט בנות התעלפו והורמו החוצה בקדמת הבמה. (אני מדגיש את המעריצות , כן הן הרוב והן הדוחפות, שהייתי באזור בנים כמעת ולא היו דחיפות, כמובן אזור זה לא נשמר זמן רב, כי להיות במקום אחד ולשמור עליו הוא משימה כמעת בלתי אפשרית).

כל פעם שהיה איזה תחושה שהם עולים, כל הבנות התחילו לצווח כל כך שהאוזניים שלי כאבו עוד ליום למחרת בבוקר. בזמן ההמתנה דיברתי עם כמה בנות, מעריצה בת 16 אחת הראית לי את הפלאפון שלה, יש בתוכו כמה מאות תמונות וקטעי וידאו שלהם, וכמובן שהטפט של הפלאפון הוא תמונה שלהם, ואפילו הייתה מעריצה שם בת 24 שהכינה שלטים…

ההופעה עצמה, עם התעלמות גדולה מפרויקט ההישרדות, הייתה מצוינת, אומנם הם שרו רק כשני שירים באנגלית, וכל השאר לא הבנתי כלום, אבל יש לביל קול טוב, המנגינה טובה, ויש לו תספורת מגניבה.

לקראת סוף המופע, שאני כבר דיי מותש, מעריצה בת 16 חשבה משום מה שיש לי מבטא ואני דובר אנגלית, ושאני אבא לאחד הילדים/ות כאן, ובהמשך שאלה אם אני יכול להרים אותה… מסקנות: אני יכול להרים חמישים קילו (לפחות מה שהיא טענה), והרמה מהצוואר יותר קלה מלהחזיק את הרגליים עם השענות על הגב…

בסוף המופע, ביל זרק את המגבת שלו באזור שלי, ואז כל הבנות התחילו להילחם, מי תיקח את המגבת שלו.

כשהכל הסתיים הרבה בנות רצו אל מאחורי העולם לנסות לתפוס אותו יוצא, החלטתי לוותר על החלק הזה וחזרתי משם.

נ.ב.

ביל טוען שהוא לא הומו:

[gv data="Z4W_N4hjc-g"][/gv]



© 2007 הבלוג של נדב ויניק משתמש בתבנית iKon שתרגם A.M.F השכרת מכשירי קשר בלוגטוב