בזמן השינה אנחנו מאפשרים למודעות שלנו להעלם ולתת לתת מודע לשלוט בנו בעיקר בצורה של חלומות (ובמקרים הגרועים גם הליכות מתוך שינה וכו'). אולם לא רק בזמן השינה אנחנו מאבדים את השליטה במודעות שלנו.

המקרה הקלאסי שאנחנו נותנים למחשבות שלנו לנדוד, אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר, המחשבות רצות מאליהן, אם זה זכרונות עבר טובים או רעים, אל כל נושא אחר שמשום מה התחיל להתפתח אצלינו. זה קורה לבד אנחנו יכולים לעצור ולחשוב על עוד נושאים בד"כ, אולם אין ספק שההגה הוא לא שלנו, אלא אנחנו רק הנוסע שאומר לנהג לאן לנסוע.

המקרה המורכב יותר הוא המקרה שבו המחשבות נודדות בכיוון שאנחנו רוצים (או חושבים שרוצים ראו דוגמה הבאה), למשל אם יש לנו בעיה ואנחנו מתחילים לחשוב בכיוון שלה. האם העובדה שאנחנו חושבים באותו כיוון אומר שההגה בידיים שלנו?

קצת תקווה יש לנו כאשר אנחנו נאלצים להתאמץ לחשוב, כאשר אנחנו נתקעים במחשבה או בעיה מסוימת וחושבים איך להמשיך אותה. זה בד"כ קורה עקב אירוע פתאומי שהפריע למהלך החשיבה הרגילה, או שאלה שפתאום צצה, אם זה אצלינו או עקב אירוע חיצוני ובתקווה כמובן שהמחשבות לא יתפתחו בכיוון לבד שמחזיר אותנו למקרה המורכב.

בראיה פסימית גם האירוע של הקצת תקווה הוא אותו נהג פנימי שרק הגיע לצומת או לנתיב חסום ונאלץ לבחור כיוון.

המסקנה העצובה היא שכולנו רוב הזמן הם זומבים, למעט בודדים שאולי מציבים בפניהם כל מיני אירועים ושאלות שמונעות מהם לאבד את ההגה, וזאת גם בהנחה שזה לא קורה אוטומטית עם המחשבות הנודדות שבמקרה מזגזגות.

נ.ב.
פוסט זה נכתב בקלות רבה שכן הוא זרם עם המחשבות בקלות…